עצה מניל גיימן לסופרים צעירים

קטע מתוך ראיון עם ניל גיימן. בחלק הזה הוא נשאל מה צריך לעשות אדם כדי לכתוב.

גיימן טוען שהוא מוצא שרבים מופתעים מהעובדה שכדאי להיות סופרים הם צריכים לשבת ולכתוב “אלפים לא יגיעו באמצע הלילה לעשות את העבודה. אתם צריכים לשבת ולשים מילה אחת אחרי השנייה כמו לשים לבנה אחת אחרי השנייה כדי לבנות את הארמון.” (תרגום חופשי). הנקודה המעניינת יותר בדבריו היא הנקודה השנייה שלו. גיימן מאמין שאנשים צריכים לחיות. “הם צריכים ללכת לעבוד, לחוות לב שבור ואז לחזור ולכתוב”.

הנקודה השנייה הזו חשובה מאוד. יש דברים שאפשר ללמוד עליהם ואז לכתוב אותם - המיתולוגיה המצרית או הרגלי האבל בשבטים גרמניים בתקופת האמפרייה הרומית - אבל יש דברים שאי אפשר ללמוד, כמו לב שבור. חוויות רגשיות, כמו מאבק או אכזבה, הן חוויות שרק אחרי שחוויתם אותם אפשר להעביר אותם בכתב. כיוצרים, הדבר הנהדר הוא שאנחנו לא צריכים להיות מאוכזבים על ידי האלים או להאבק להצלת העולם כדי להכיר את התחושה עצמה. סופרים (ושחקנים גם במקרים כאלו) לוקחים את תחושת האשם שהרגישו שגנבו מהמכולת המקומית כשהיו קטנים ומעתיקים אותם ומעבירים אותה כתחושת האשם שמרגישה הדמות שהם כותבים (או מגלמים).