פשוט לספר את הסיפור

בכל יום סופרים צריכים להתמודד עם: סביבה מציקה (זה שאני עובד מהבית לא אומר שאני לא עושה כלום ולכן אתם יכולים לצלצל כל היום), חוסר אנרגיה (דיכאון לפתוח את המחשב ולגלות שיש עוד דברים לכתוב), ביטחון עצמי נמוך (ברור שכל מה שכתבתי גרוע, יש יוצרים הרבה יותר טובים ממני), שנאה עצמית (איזה גועל נפש של דברים כתבתי), עצלות (הרבה יותר נחמד במיטה) והתעסקות עם דברים מעניינים אחרים (תראו איזה כתם מעניין הקפה עשה על חתיכת הנייר הזו). אבל אם זה לא מספיק, בכל יום סופרים צריכים גם להתמודד עם כל עניין המילים שלא מפסיק להציק.

כן, מילים. זה נשמע פשוט וברור מאליו אבל סופרים (למעשה כל מי שעוסק בכתיבה) עובדים עם מילים והרבה מהם. לאדם הממוצע נראה שיש המון מילים בשפה (האנגלית או העברית), אבל מי שכותב למחייתו מגלה מהר מאוד שאין באמת כל כך הרבה מילים. כתיבה יומיומית מביאה אותך למסקנה שצריכים להמציא כמה מילים חדשות כי כבר נמאס להשתמש באלו שהשתמשת בהן בשנה האחרונה (ובזו שלפניה).

הרצון ליצור יצירה מפוארת מביא אותנו לבחור לא רק בעלילה מקורית ומעניינת, בדמויות עמוקות ומרתקות, ובמצבים קורעי לב אלא גם מביא אותנו לבחור במילים הנכונות ביותר עבור אותה היצירה. הרצון הזה (שהוא טוב, כמו כל הכוונות האלו שעל פי השמועה מרצפות את הדרך לגיהינום) גורם לנו לא רק לבחור במילים מפוארות ומיוחדות אלא גם לעשות איתם דברים חדשים ונהדרים. אין דבר מהנה יותר מלהלטט במילים וליצור משמעויות חדשות ונסתרות בעזרת מילים ומשפטים אותם אנחנו שמים בפיהם הדמיוניים של גיבורי הסיפור.

הבעיה היא שהרבה מאוד פעמים כל הוירטואוזיות הזו עומדת כאבן נגף בדרכו של הסיפור עצמו. מסתבר, קוראים יקרים, שלפעמים עדיף לעזוב את הלהטוטים בצד ופשוט לשבת ולכתוב את הסיפור. כאשר אתם מתרכזים בלספר את הסיפור ולא דואגים להמם את הקורא בכישרון שלכם, אתם מצליחים לרגש אותו הרבה יותר. אנשים יודעים מתי הכתיבה נעשית מהלב ומתי היא נעשית מתוך מילון אבן שושן.

באותה הנשימה חשוב להזכיר קיצוניות אחרת - דלות שפה. אנשים לא אוהבים לקרוא סיפורים בהם היוצר לא השקיע רגע אחד כדי לעבור על הדברים שכתב ולתקן שגיאות. אנשים לא אוהבים לקרוא סיפורים שנכתבים בלשון רחוב (אלא אם הדמות בספר אמורה לעשות שימוש בלשון הזו). זה לא כיף לקרוא סיפור עם עשרות סימני קריאה או פונט מודגש. ואם התחביר צורם אז המסר לא יעבור.

כשאתם ניגשים לספר סיפור תתרכזו מלכתוב סיפור טוב. את התאורים והתוספות תמיד ניתן להוסיף לאחר מכן, אם אתם מרגישים שהם חסרים, אבל את הסיפור הטוב לא יחליפו לא אמרות שפר ולא מטבעות לשון. פשוט תגיעו לנקודה, פשוט ספרו את הסיפור.
תמונה: sam UL

תפילת המוזה

בספרו “The Art of War” מציג הסופר סטיבן פרספילד את “תפילת המוזה” המשמשת אותו לפני שהוא מתחיל לכתוב.

הסיבה לשימוש בתפילה הזו, אומר פרספילד, נובעת מההבנה שלו לגבי הטבע האנושי. “יש משהו קסום שקורה כאשר אנשים מאפשרים לעצמם להכנע למשהו גדול מהם בו הם לא יכולים לגעת, אותו הם לא יכולים לראות, לשמוע או לראות”. בעוד שאני לא בטוח שאני מסכים לחלוטין עם הגישה הזו אני כן מסכים שיש קסם בתפילה הזו, שמקורה באודיסאה של הומרוס. יותר מכל דבר אחר, היא עוזרת לעצור את כל מה שקרה עד כה במהלך היום, משחררת אותנו לרגע ומאפשרת לשנות הילוך ולהתרכז, ולו רק לשעה קלה, במלאכת הכתיבה.

הקטע תורגם לאנגלית על ידי T.E. Lawrence (למרות שאין לי איך לבדוק, אני מהמר שמדובר בלורנס איש ערב אם למישהו יש מידע אחר, צרו קשר)

O Divine Poesy, goddess, daughter of Zeus, sustain for me
this song of the various-minded man who, after he had
plundered the innermost citadel of hallowed Troy, was made
to stray grievously about the coasts of men, the spot of
their customs, good and bad, while his heart, through all the
sea-faring, ached with an agony to redeem himself and bring
his company safe home. Vain hope - for them. The fools!
Their own witlessness cast them aside. To destroy for meat
the oxen of the most exalted Sun, wherefore the sun-god
blotted out the day of their return. Make this tale live for us
in all its many bearings, O muse…

סטיבן פרספילד הוא סופר רבי מכר בינלואמיים ביניהם, The Legend of Bagger Vance, Gates of Fire, Tides of War ו-Last od the Amazons. הוא גר בלוס אנג’לס. ניתן למצוא פרטים נוספים באתר הרשמי שלו.

תמונה: cliff1066TM

ג'פרי זימרמן על הכתיבה

ג’פרי זימרמן הוא איש רב פעלים: סופר, תסריטאי, איש טלוויזיה ותאטרון. קרוב לוודאי שלא שמעתם עליו, אבל מדובר ביוצר שעבד וממשיך לעבוד בתחום ויש לו דברים מעניינים מאוד לומר.

השבוע הזה אנחנו עוברים מהלך ונתחיל לדבר על העולם האמיתי בו אין זמן לכתוב כל יום או שאין כוח ואיך בכל זאת אפשר לעשות משהו כדי לקדם את החלום ולהוציא ספר לאור.



ובמיטב המסורת (הקצרה) שלנו: הנה תמצית דבריו של זימרמן:
“אדם צריך להיות קשוב לעצמו. אם תבקשו ממני עצה אני אומר לכם להקשיב ללבכם והבינו מה הדבר שאתם רוצים לומר, מה אתם רוצים לעשות עם המילים: ללמד, להפחיד, לבדר, לשכנע אותם במשהו? אני אוהב להביא השראה לאנשים ולכן אני מקשיב מאוד לעצמי ולמה שאני רוצה לעשות. קחו אתכם עפרון ונייר כל הזמן וגלו איפה ומתי אתם כותבים הכי טוב. יכול להיות שזה בחצר, יכול להיות שזה בשעות הלילה או היום.
היו קשובים לעצמכם ומצאו מה עובד עבורכם”.

שבוע טוב.

סטפן קינג על כתיבה

במהלך הדיונים על הפוסטים הקודמים הזכרנו את סטפן קינג מספר פעמים.
לקראת סוף השבוע חשבתי להביא את האיש עצמו שיגיד לנו מה הוא ממליץ לסופרים צעירים.




הסרטון קצר, אך אסכם את הדברים עבור מי שאין לו את הכוחות הנפשיים ללחוץ על כפתור ה-play.

קינג טוען שסופרים צריכים לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. "אין לי סבלנות למי שאומר לי שהוא רוצה לכתוב, אבל אין לו זמן לקרוא" הוא אומר ובצדק. אתם לא יכולים לכתוב אם אתם לא קוראים. אדם לא יכול להיות מנותק מהתחום בו הוא יוצר. אדריכל לא יכול לתכנן בתים מבלי להכיר מה נעשה בעבר ומה נעשה היום, צייר לא יכול לעבוד מבלי להכיר את אלו שבאו לפניו ולהתנסות בסגנונות שונים. כל אומן ואמן חייב להכיר את העולם בו הוא חי. לקריאה, קינג אומר, יש ערך נוסף אבל אני חושב שעדיף שתקשיבו לאיש מדבר במקום שאכתוב לכם את הדברים פה.

ומה לגבי כתיבה? גם בספרו (על הכתיבה, אותו ניתן לרכוש גם כספר קולי), קינג חוזר ואומר שעל הסופר לבנות לעצמו את המקום בו הוא כותב ולהקדיש את הזמן ביום בו זה כל מה שהוא עושה - כותב.

מה דעתכם?

גם בלשים קשוחים צריכים לדעת לכתוב מדע

- או, איך להסביר כמו שצריך

סביר להניח שרבים מאיתנו לא יזכו לכתוב מאמר מדע-פופלארי, אבל חלק מהטכניקות שבהם סופרי מדע משתמשים בקביעות יכולים להיות שימושיים גם בז'אנרים אחרים.

במדע-בדיוני, למשל, ישנם פסקאות שלמות שבהם הסופר מתבקש להסביר רעיון או טכנולוגיה חדשנית ששילב בסיפור. בסיפור בלשי הגיבור עשוי לנצל את הרגעים שבין כיבוי סיגריה, והדלקת סיגריה חדשה להרשים את אהובתו בטכניקות הפתולוגיות שלו. אני בטוח שישנן דוגמאות נוספות למכביר.

ההחלטה הראשונה של הסופר היא לאיזה קהל מכוון ההסבר. סביר להניח שזו ההחלטה החשובה ביותר בכל תהליך הכתיבה, ועל כן יש לשקול אותה בכובד ראש. כלל אצבע: כוון נמוך יותר ממה שנדמה לך. אם כבר לטעות, עדיף שההסבר יהיה פשטני מדי מאשר טכני ומייאש. זאת ועוד, הנטייה הטבעית של הסופר היא להרשים את קוראיו בחוכמתו הרבה (לדעתו, לפחות) ונדרש מאמץ מודע כדי לסתור נטייה זו.

השאלה השניה שהסופר חייב לשאול את עצמו היא: מה אני רוצה להסביר, או ליתר דיוק, מהי מטרת ההסבר? הטעות הנפוצה ביותר אצל סופרי מדע מתחילים היא ההתבזרות: קו המחשבה מתחיל לנדוד, הדוגמאות אינן רלוונטיות, והקורא מתחיל להתבלבל. על הסופר לחתור אל מטרתו ביעילות ועם מינימום הסחות דעת, הסברים מעניינים-אך-לא-רלוונטיים, ואנקדוטות ארוכות.
טכניקת ההסבר המוצלחת ביותר, לטעמי, היא זו המשלבת אלמנטים סיפוריים ועובדתיים בשזירה הדוקה. כדאי לפתוח באנקדוטה קצרה ומעניינת ולשלב את ההסבר בתוכה באופן טבעי- באותן הנקודות בסיפור שבהן הקורא רוצה לדעת יותר, כדי להבין את הפואנטה של הסיפור. הדינמיקה הטבעית של הסיפור תמשוך את הקורא הלאה גם אם ההסבר לא יהיה מושלם. הוא עשוי לדלג על הקטעים הפחות מעניינים, אבל לא ינטוש את הקריאה.

לבסוף, עצה אחת שתמיד שווה זהב. טיוטה ראשונה של כל דבר היא זבל. שים את החומר במגירה ונעל אותו לשבוע. רק אז קרא אותו מחדש ודאג למחוק לפחות שליש ממה שכתבת קודם. תן למישהו לקרוא ושקול כל הערה בכובד ראש- בדרך כל ההערות יהיו עדינות יותר ממה שהקורא באמת חושב על הטקסט שלך.

בהצלחה,
רן.

רן לוי הוא סופר מדע ומהנדס. ספרו הראשון, 'פרפטום מובילה- על פיזיקה, מכונות נצח, שרלטנים ומה שביניהם' יצא לאור ב-2007 בהוצאת 'ספריית מעריב'. רן כותב ב-Ynet, 'הידען', 'אודיסיאה', 'גלילאו' ועוד. הוא מגיש וכותב את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!'. www.ranlevi.co.il

תמונה: Fatboyke

חללים לכתיבה

בסופו של דבר אתם תגיעו למסקנה שאתם זקוקים לחלל בו תוכלו לכתוב. החלל הזה יכול להיות שולחן המוקדש רק לכתיבה, חדר שלם, דירה או בית קפה אבל זה המקום אליו אתם מגיעים כדי להתנתק מהכל ולכתוב.

הסופר סאם מרטין מציג כמה חללים מעניינים שגברים יצרו לעצמם. ההרצאה הזו בהחלט מיועדת לנשים וגברים. יש הרבה ממה ליהנות בהרצאה הזו וגם לא מעט דברים שאפשר ללמוד וליהנות מהם.


מה דעתכם על הצורך של גברים בחלל עצמאי? האם נשים לא זקוקות לחלל משלהן?
יש לכם חלל משלכם? מה אתם עושים בו?

התהליך היצירתי מול תהליך הכתיבה

לאחר כתיבת הפוסט הקודם החל דיון מעניין מאוד בו השתתפו בוג’י ושי ענבל. לצערי הדיון היה בפייסבוק ולא באתר.

הטענה העיקרית של השניים הייתה שהדברים שכתבתי אולי נכונים ליוצרים רבים וכנראה עובדים עבורי אך הם לאיו דווקא מתאימים לכולם. יש אנשים שזקוקים לזמן, רב לפעמים, כדי לכתוב. הם לא מסוגלים לעמוד בלו”ז והם צריכים את החופש לכתוב בתנאים שלהם - יום אחד להוציא שורה אחת תחת ידם וביום אחר להוציא עמוד ולעיתים לא להוציא כלום. בעוד שאני מסכים שתהליך הכתיבה משתנה מיוצר ליוצר בסופו של דבר אני חייב להתעקש ולעמוד בטענה שלי שאומרת שסופר, בסופו של דבר, חייב לכתוב והוא חייב לעשות זאת כל יום. הטענה הזו אינה רק שלי אלא של יוצרים רבים אחרים, חלקם מפורסמים יותר וחלקם פחות אבל כולם טוענים ושוב ושוב שאדם שכותב עושה זאת מידי יום. הוא משפר את הכישורים שלו, הוא מאמץ את “שריר הכתיבה” והוא עושה זאת בכל יום. ספר לא יכול לצאת לאור אם הוא לא נכתב. סופר יכול לקחת את כל הזמן שבעולם כדי: לחשוב על הספר, לפתח את הדמויות, לבצע מחקר, לראיין אנשים, לנסוע לחו”ל כדי לחפש אחרי המוזה. זה בסדר לקחת את הזמן, זה בסדר לבצע את המחקר, אבל כאשר רגע האמת מגיע, והוא צריך להפוך את כל החודשים (ואולי שנים) למוצר מוגמר שאנשים אחרים יכולים ליהנות ממנו, אותו יוצר מתיישב וכותב.

האם התהליך נפרד מתהליך הכתיבה? לא ממש אבל זו כן שאלה בסגנון הפסיכומטרי “כל תהליך כתיבה הוא תהליך יצירתי, אך לא כל תהליך יצירתי הוא תהליך כתיבה”, או משהו בסגנון. הכתיבה היא החלק הסופי של תהליך היצירתיות, עבור סופרים וכותבים לפחות. זהו החלק הפיזי, המכני אליו חייב להגיע כל סופר. זהו גם אחד החלקים הקשים והמורכבים ביותר שסופרים נאלצים להתמודד איתו ורבים מהם (גם המקצועיים והמפורסמים ביותר) משתדלים להמנע ממנו ככל שרק ניתן. טים פאוורס סיפר פעם שלו זה היה תלוי בו הוא היה ממשיך את המחקר במשך שנים. הוא נהנה לשקוע לתוך הספרים שלו, לחפש מידע חדש שהוא לא מכיר, לקרוא היסטוריה ולחשוב על דמויות. אילולא העורך שלו ואשתו הוא לא היה כותב ספר אחד בחייו. אבל, כאשר מגיע השלב בו צריך לכתוב את הספר הוא עושה מה שכל סופר אחר עושה - הוא מתיישב וכותב.

ובכל זאת, אם אנחנו מתייחסים לתהליך היצירה כמכלול גדול שמגיע זמן רב לפני תהליך הכתיבה על מה בדיוק אנחנו מדברים? על הרעיון לספר? ובכן, לרוב התהליך מתחיל זמן רב לפני ש”הרעיון” מגיח למוחו של היוצר. סופרים, ואולי יוצרים באופן כללי, קשובים לעולם שסביבם. אי אפשר להיות אדם יוצר או יצירתי מבלי לחיות את העולם באופן אקטיבי. סופרים מקשיבים לאנשים שסביבם לא רק כדי להאזין לדברים שהם אומרים אלא גם כדי להקשיב לדרך בה הדברים נאמרים. הם משננים התנועות הקטנות המרכיבות את השיח בין אנשים, הם מתעניינים בתרבות אליה אותם אנשים שייכים. סופרים לרוב אוהבים לקרוא. הם עושים זאת גם כי הם נהנים מהאומנות שהם יוצרים אבל גם כדי ללמוד. הם לומדים על המקצוע שלהם דרך קריאת דברים שאחרים כותבים אבל הם גם לומדים על העולם שסביבם. הם לומדים על ההיסטוריה של האנושות, על הדברים הקטנים שגרמו לשינויים הגדולים ביותר.

אחד הציטוטים האהובים עלי בנושא הם של וורן אליס שאומר שסופר קורא המון חומר, מכל סוג שהוא רק יכול ויהיו אלו ספרים, עיתונים או מגזינים. הוא קורא את החדשות ואת כתבות הצבע והוא נותן לכל הדברים האלו לשבת בחלק האחורי של המוח ולהרקב יחד. מתוך המיץ של הריקבון עולים הרעיונות החדשים עליהם הסופר כותב. מיץ הרקב שעליו מדבר וורן אליס יכול להיות גם מתואר (עבור האנשים העדינים יותר בקהל) כהקשרים חדשים. סופרים חושבים אחרת מאנשים אחרים כי הם מרשים לעצמם להתנתק ממה שקורה סביבם, גם אם לא במודע. בתהליך הזה הם רואים איך דברים מחוברים זה לזה ומתחילים לשאול שאלות. סופרים תמיד שואלים שאלות. בין השאלות החזקות ביותר שסופר יכול לשאול היא “מה היה אילו?”. זה משחק שילדים משחקים ושוכחים בשלב מסוים, אך סופרים לא שוכחים אף פעם. הם שואלים “מה היה קורה אם בתוך הארון שלנו היה עולם שלם”? או “מה היה קורה אם ילד אחד אפור וחסר ייחוד היה מוצא ספר יוצא מגדר הרגיל”? כאשר הם שואלים את השאלה הזו, לרוב עולות גם תשובות ואלו מביאות שאלות נוספות וכאשר הסופר עונה מספיק פעמים על השאלות ועונה מספיק פעמים יש לו ביד סיפור.

כמובן שזה לא נגמר שם. לא משנה כמה סופר קורא ולומד יש הרבה מאוד דברים שהוא לא יודע. מצויד ברעיון הסופר מתחיל במחשבה על העולם בו הרעיון יכול להפוך לסיפור. הוא חושב על הדמויות שיקדמו את הרעיון ויציגו אותו לקהל. כדי לבנות את העולם בצורה טובה, כדי לפתח דמויות אמינות זקוק הסופר למחקר. לפעמים זה מחקר שטחי שנועד רק לתת צבע לעלילה ולפעמים המחקר דורש לא רק קריאה על העיר ונציה אלא גם נסיעה למקום כדי לחוות אותה מקרוב. בכל הזמן הזה הסופר כותב כל הזמן, אבל זו לא כתיבה יצריתית (לרוב). הוא כותב לעצמו רעיונות, מסמן לעצמו כיוונים, הוא כותב עובדות מעניינות שמעוררות בו השראה, הוא מתאר דמויות שהולכות ומתפתחות עבור הספר, הוא מצלם מקומות שנראים מעניינים. הוא יכול לעשות כל אחד מהדברים האלו או אף לא אחד מהם אבל מה שבטוח הוא שהיוצר צורב במוחו את כל מה שהוא לומד וכאשר הזמן מגיע הוא מוציא את הכל על הדף.

בעולם הכתיבה אין נכון או לא נכון. יש אפשרויות וזו הסיבה שכיף כל כך להיות חלק מהתהליך הזה.

מה מעורר בכם השראה? מה תהליך היצירה האישי שאתם עוברים?

המלצת ספר: 21 יום לכתיבת ספר

מייקל סטקפול הוא סופר מד"ב ותיק שרבים מספריו הופיעו ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
בין עבודותיו ניתן למצוא את המגזין המקוון The Secrets שעוסק במלאכת הכתיבה.

לכבוד אחד מאירועי NaNoWriMo הוציא סטקפול סדרה של מאמרים ותרגילים תחת הכותרת "21 יום לכתיבת ספר". מדובר בסדרת מאמרים מעולה שיכולה לעזור לכל מי שמתעניין בכתיבה אבל במיוחד עבור מי שרוצה לסיים ספר בזמן קצר כל-כך, כמו זה המוקצב ב-NaNoWriMo.

מה שאני אוהב במיוחד במדריך הם התרגילים שסטקפול מספק. אלו תרגילים שקל לבצע והדרך בה הוא מציג אותם עוזרת לבטל את רוב ההתנגדות שעולה בכל מי שקם להתמודד עם מלאכה מורכבת כל-כך כמו כתיבת ספר (ועוד בזמן קצר). סטקפול מספק דוגמאות לכל אחד מהתרגילים ומציג את ההיגיון האישי שלו ואת צורת המחשבה שמובילה אותו בכתיבה.

את הסדרה הזו ניתן להשיג היום באחת משלושת הדרכים הבאות:
לרכישה ישירות מהאתר שלו כקובץ PDF
כיישום לאייפון (ספר שניתן לקרוא על גבי המכשיר)
או כחלק מהפודקאסט שמלווה את The Secrets (אותו ניתן להוריד בהרשמה ל-RSS בכתובת http://www.stormwolf.com/thesecrets/podcasts/secretfeed.xml)

הספרים (PDF או לאייפון) עולים 20$.

איך הופכים להיות סופרים?

אחת הסיבות להצלחה של NaNoWriMo היא החופש שזו מעניקה לאנשים שמעוניינים לכתוב. היא מסירה את התואר "סופר" מעל אנשים ואומרת להם "פשוט תתחילו לכתוב. לא משנה מה יצא, לא חשובה האיכות, פשוט תכתבו", וברגע שהצורך להוכיח את עצמם נעלם, אנשים מתחילים לכתוב.

האם בסוף החודש הזה הם הופכים להיות סופרים? זו שאלה מעניינת אם כי קצת פילוסופית ואולי מיותרת אבל ננסה לענות עליה בקצרה, וכדי לעשות את זה נדלג רגע מהשפה העברית לאנגלית. Author הוא סופר, אדם שפרסם את עבודתו. בעידן בו אנו חיים אין חשיבות רבה מידי באם הפרסום נעשה על עץ מת וכרוך או על גבי הרשת. אם כתבתם משהו ושחררתם אותו לעולם כדי שיקרא אז ברכותיי, אתם סופרים. יש מי שיחלקו עליכם ויאמרו שאם זה לא דפוס זה לא נחשב, אבל אלו אנשים שמפספסים את העובדה שהדפוס אינו המדיום היחיד שיש לו חשיבות, מה גם שהוא עומד לעבור מן העולם.

אבל האם אתם רוצים להיות סופרים? או שאולי אתם רוצים להיות סופרים פעילים? באנגלית למילה Writer יש עוצמה גדולה יותר, שכן Author הוא אדם שכתב אך היום הוא אולי כותב או שהוא לא כותב. Writer הוא אדם שממשיך לכתוב ולפיכך אפשר לקרוא לו סופר פעיל.
אז מה זה אומר עליכם? מה זה אומר עלי? איפה אנחנו עומדים בתוך הטווח הזה?
נראה שאין תשובה החלטית וברורה, והרבה מאוד מההגדרות האלו תלויות באנשים אחרים. לכן, אולי הדרך הנכונה ביותר לחשוב על הרעיון הזה היא בדרך הבאה:

* סופר הוא אדם שכותב
* סופר הוא אדם שרואה את עצמו כסופר

מי יכול לומר לכם שאתם סופרים? או ציירים? או פסלים? האם היצירה שלכם עומדת בפני עצמה או שהיא קיימת רק אם אנשים אחרים מסתכלים עליה ומעריכים אותה? אל תנסו לענות על השאלות האלו, גדולים וחכמים מאתנו מנסים לענות עליה בכל יום ולכן מה שנותר לנו הוא פשוט לעשות - לשבת בכל יום ולכתוב, לשבת בכל יום ולדעת שאנחנו סופרים.
האם יש דרכים בהם התהליך הזה יכול לקבל ביסוס רב יותר? האם יש צעדים שאפשר לנקוט כדי לבסס את הרעיון שאנחנו סופרים? אני מאמין שכן.

אמרו לעצמכם שאתם סופרים
אני רציני. תחזרו על זה כמה פעמים שאתה רק צריכים כי זה הדבר היחיד שבסופו של דבר ישכנע אותכם. גם אם תוציאו ספר אתם עדיין לא תרגישו שאתם סופרים, בעוד שאחרים, כנראה, יתלהבו מאוד ויספרו בשמחה לחבריהם שהם מכירים סופר אמיתי. האם אחרי שני ספרים תרגישו שזהו זה, אתם סופרים אמיתיים? כנראה שלא ולכן פשוט אמרו לעצמכם כמה פעמים שרק צריך כדי שתבינו שזה מה שאתם.

תכתבו בכל יום
הנה החלק הקשה יותר. לא מספיק לומר לעצמכם שאתם סופרים. אם אתם לא יושבים בכל יום ו: כותבים משהו חדש, משפרים את היכולות שלכם, משכללים את האמנות שלכם, לומדים מתוך עשייה, ו/או מקדמים את הספר הבא אז אתם לא באמת סופרים, אתם פשוט אנשים שאומרים לעצמם שהם סופרים. יש לא מעט מקומות שישמחו לאכסן אתכם לתקופה קצרה או ארוכה עד שההזייה תחלוף.
הספרים הטובים ביותר שקראתם, אלו שנהניתם מהם הכי הרבה לא נכתבו במכה אחת ולא הופיעו בן לילה. מישהו ישב וכתב אותם וליטש אותם במשך ימים, חודשים ושנים. סופרים הופכים להיות טובים במה שהם עושים בגלל שכמו ספורטאים הם מתאמנים בכל יום. הם משכללים את ה"שרירים" שלהם, הם לא נחים ולא מוותרים לעצמם ולמרות שקשה הם קמים בכל יום ומתיישבים מול המחשב או הנייר וכותבים. יש ימים בהם מה שיוצא יבייש ילד בכיתה ג' ויש ימים בהם מה שיוצא מתחת לידכם הוא גאונות צרופה אבל הדבר היחיד שבטוח הוא ששום דבר לא יקרה או יתקדם אם לא תכתבו.

עבודה היא לא תירוץ
צ'אק פולניוק, היוצר של "מועדון קרב" עבד בשלוש עבודות שונות כדי לממן את עצמו ובכל לילה הוא ישב עם המחברת שלו בפינה וכתב עוד פרק, עוד פסקה או שורה. זה היה תהליך ארוך וכואב אבל הוא לא ויתר. עייף ככל שהיה הוא כתב, בכל יום. העבודות היומיומיות לא היו תירוץ לא לכתוב, הם היו האמצעי שהוא יצר לעצמו כדי שיוכל לכתוב. לו לא היה עובד הוא היה חי ברחוב ולא יכול היה להרשות לעצמו מחברת ועט לכתוב בעזרתם.
רוב הסופרים שאתם מכירים לא עוסקים בכתיבה בלבד. הם מלמדים, הם מרצים, הם לפעמים עובדים בתחום אחר לחלוטין שלא קשור לכתיבה, אבל בכל יום הם יושבים וכותבים. מאט יוקום הוא יוצר קומיקס צעיר וסופר. הוא גם איש חיל אוויר אמריקאי ומשרת פה בישראל. הוא מתחיל את היום שלו בשעה 5 בבוקר כדי לשבת שעתיים ולכתוב לפני שהוא יוצא לעבודה. הוא לא נותן לעבודה היומיומית להסיח את דעתו ממה שהוא רוצה לעשות.

תפתחו בלוג
אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג הזה היא כדי ליצור אצלי מחויבות לעסוק בכתיבה. NaNoWriMo הוא תירוץ טוב לכתיבה אבל הוא רץ במשך חודש בלבד, ואני פה לטווח הרחוק. אני גם יודע שאני לא אהיה מסוגל לכתוב כל היום רק את הספרים שאני רוצה לכתוב (עשיתי את זה עם הספר האחרון. זה היה תהליך מדהים אבל לא משהו שאני רוצה לחזור עליו באופן קבוע). הבלוג יאפשר לי להשאר על הנושא אבל ייתן לי הזדמנות להשתחרר ולשנות מהלכים במוח, להתאוורר מצד אחד, ועדיין להשאר באותו התחום.
בלוג הוא מקום להתנסות והוא מקום לקבל ביקורות וליצור דיונים עם הזמן. הכי חשוב, בלוג יוצר תחושה של חופש ומחויבות פחותה מאשר ספר שנושא איתו מטען רגשי כבד מאוד. תפתחו בלוג היום ותתחילו לכתוב.

הגדירו לעצמכם מטרה יומית
בשתי הזדמנויות שונות בחיים שלי חייתי במצב בו נדרשתי לספק בין 8-16 כתבות בחודש. זו כמות גדולה של עבודה (לא כמו כתיבת ספר בחודש, מצד שני NaNoWriMo לא משקף חיי כתיבה אמיתיים). הדרך היחידה לעמוד במכסה הזו היא לקבוע מינימום של כתיבה יומית. ב-NaNoWriMo המכסה היא 1,666 מילים ביום. זו לא כמות בלתי אפשרית אבל זו גם לא כמות מילים קטנה שניתן לנפנף. קבעו מה המכסה שלכם ועמדו בה. יש יוצרים שקובעים מכסה יומית, אחרים קובעים דדליין שבועי או חודשי אבל יוצרים עובדים עם דדליין כי הם יודעים שאם הם לא יעשו את זה העבודה תמרח והם לא יגיעו לשום מקום.

דאגו לשאת מחברת, כל הזמן!
אתם יכולים לקחת מחברת מיוחדת מנייר ולכתוב עם עט או עיפרון ואתם יכולים לבחור לשאת אתכם מכשיר כמו האייפון. בכל מקרה המטרה היא לשאת אתכם כלי בו תוכלו לכתוב במהירות רעיונות: קטעי דיאלוגים מעניינים שיצוצו לכם לראש, תאורים של אנשים שנתקלתם בהם או קטעים שלמים מהספר הבא שלכם שיופיעו משום מקום. אני לא מאלו שאומרים שצריך לחכות למוזה, אף פעם, אבל לפעמים היא מחליטה לצוץ וזה לא יהיה כשאתם בבית, מול המחשב עם כוס קפה ביד. תתחילו לכתוב במחברת הזו ותגלו שעוד, ועוד רעיונות עולים לכם. המחברת היא החברה הטובה ביותר שלכם.

ומה אתכם? אילו עוד דברים אתם עושים כדי לקדם את הכתיבה שלכם?

חשוב לציין, הנקודות שכתובות כאן נובעות מהניסיון שלי ואלו דברים שעבדו עבורי. הדבר החשוב ביותר שאתם צריכים לעשות למען עצמכם הוא להתנסות, אם הדברים עובדים לכם אז המשיכו איתם. אם לעומת זאת אתם מרגישים שאתם זקוקים לכיוון אחר ודרכים אחרות עצרו וחפשו את הדרך האחרת (אני אכתוב גם כאלו פה).
בסופו של דבר, אף אחד לא יכול לומר לכם איך לכתוב. אין נוסחת קסם או הליך קבוע. מה שאפשר הוא לייעץ ולשתף בניסיון בתקווה שזה יעזור.

(תודה לורד ולשי על הדיון בפייסבוק, שבין השאר הוביל אותי לכתוב את הפסקה האחרונה כאן, וגם נתן לי רעיונות לפוסטים הבאים.)

תמונה: hisks