התהליך היצירתי מול תהליך הכתיבה

לאחר כתיבת הפוסט הקודם החל דיון מעניין מאוד בו השתתפו בוג’י ושי ענבל. לצערי הדיון היה בפייסבוק ולא באתר.

הטענה העיקרית של השניים הייתה שהדברים שכתבתי אולי נכונים ליוצרים רבים וכנראה עובדים עבורי אך הם לאיו דווקא מתאימים לכולם. יש אנשים שזקוקים לזמן, רב לפעמים, כדי לכתוב. הם לא מסוגלים לעמוד בלו”ז והם צריכים את החופש לכתוב בתנאים שלהם - יום אחד להוציא שורה אחת תחת ידם וביום אחר להוציא עמוד ולעיתים לא להוציא כלום. בעוד שאני מסכים שתהליך הכתיבה משתנה מיוצר ליוצר בסופו של דבר אני חייב להתעקש ולעמוד בטענה שלי שאומרת שסופר, בסופו של דבר, חייב לכתוב והוא חייב לעשות זאת כל יום. הטענה הזו אינה רק שלי אלא של יוצרים רבים אחרים, חלקם מפורסמים יותר וחלקם פחות אבל כולם טוענים ושוב ושוב שאדם שכותב עושה זאת מידי יום. הוא משפר את הכישורים שלו, הוא מאמץ את “שריר הכתיבה” והוא עושה זאת בכל יום. ספר לא יכול לצאת לאור אם הוא לא נכתב. סופר יכול לקחת את כל הזמן שבעולם כדי: לחשוב על הספר, לפתח את הדמויות, לבצע מחקר, לראיין אנשים, לנסוע לחו”ל כדי לחפש אחרי המוזה. זה בסדר לקחת את הזמן, זה בסדר לבצע את המחקר, אבל כאשר רגע האמת מגיע, והוא צריך להפוך את כל החודשים (ואולי שנים) למוצר מוגמר שאנשים אחרים יכולים ליהנות ממנו, אותו יוצר מתיישב וכותב.

האם התהליך נפרד מתהליך הכתיבה? לא ממש אבל זו כן שאלה בסגנון הפסיכומטרי “כל תהליך כתיבה הוא תהליך יצירתי, אך לא כל תהליך יצירתי הוא תהליך כתיבה”, או משהו בסגנון. הכתיבה היא החלק הסופי של תהליך היצירתיות, עבור סופרים וכותבים לפחות. זהו החלק הפיזי, המכני אליו חייב להגיע כל סופר. זהו גם אחד החלקים הקשים והמורכבים ביותר שסופרים נאלצים להתמודד איתו ורבים מהם (גם המקצועיים והמפורסמים ביותר) משתדלים להמנע ממנו ככל שרק ניתן. טים פאוורס סיפר פעם שלו זה היה תלוי בו הוא היה ממשיך את המחקר במשך שנים. הוא נהנה לשקוע לתוך הספרים שלו, לחפש מידע חדש שהוא לא מכיר, לקרוא היסטוריה ולחשוב על דמויות. אילולא העורך שלו ואשתו הוא לא היה כותב ספר אחד בחייו. אבל, כאשר מגיע השלב בו צריך לכתוב את הספר הוא עושה מה שכל סופר אחר עושה - הוא מתיישב וכותב.

ובכל זאת, אם אנחנו מתייחסים לתהליך היצירה כמכלול גדול שמגיע זמן רב לפני תהליך הכתיבה על מה בדיוק אנחנו מדברים? על הרעיון לספר? ובכן, לרוב התהליך מתחיל זמן רב לפני ש”הרעיון” מגיח למוחו של היוצר. סופרים, ואולי יוצרים באופן כללי, קשובים לעולם שסביבם. אי אפשר להיות אדם יוצר או יצירתי מבלי לחיות את העולם באופן אקטיבי. סופרים מקשיבים לאנשים שסביבם לא רק כדי להאזין לדברים שהם אומרים אלא גם כדי להקשיב לדרך בה הדברים נאמרים. הם משננים התנועות הקטנות המרכיבות את השיח בין אנשים, הם מתעניינים בתרבות אליה אותם אנשים שייכים. סופרים לרוב אוהבים לקרוא. הם עושים זאת גם כי הם נהנים מהאומנות שהם יוצרים אבל גם כדי ללמוד. הם לומדים על המקצוע שלהם דרך קריאת דברים שאחרים כותבים אבל הם גם לומדים על העולם שסביבם. הם לומדים על ההיסטוריה של האנושות, על הדברים הקטנים שגרמו לשינויים הגדולים ביותר.

אחד הציטוטים האהובים עלי בנושא הם של וורן אליס שאומר שסופר קורא המון חומר, מכל סוג שהוא רק יכול ויהיו אלו ספרים, עיתונים או מגזינים. הוא קורא את החדשות ואת כתבות הצבע והוא נותן לכל הדברים האלו לשבת בחלק האחורי של המוח ולהרקב יחד. מתוך המיץ של הריקבון עולים הרעיונות החדשים עליהם הסופר כותב. מיץ הרקב שעליו מדבר וורן אליס יכול להיות גם מתואר (עבור האנשים העדינים יותר בקהל) כהקשרים חדשים. סופרים חושבים אחרת מאנשים אחרים כי הם מרשים לעצמם להתנתק ממה שקורה סביבם, גם אם לא במודע. בתהליך הזה הם רואים איך דברים מחוברים זה לזה ומתחילים לשאול שאלות. סופרים תמיד שואלים שאלות. בין השאלות החזקות ביותר שסופר יכול לשאול היא “מה היה אילו?”. זה משחק שילדים משחקים ושוכחים בשלב מסוים, אך סופרים לא שוכחים אף פעם. הם שואלים “מה היה קורה אם בתוך הארון שלנו היה עולם שלם”? או “מה היה קורה אם ילד אחד אפור וחסר ייחוד היה מוצא ספר יוצא מגדר הרגיל”? כאשר הם שואלים את השאלה הזו, לרוב עולות גם תשובות ואלו מביאות שאלות נוספות וכאשר הסופר עונה מספיק פעמים על השאלות ועונה מספיק פעמים יש לו ביד סיפור.

כמובן שזה לא נגמר שם. לא משנה כמה סופר קורא ולומד יש הרבה מאוד דברים שהוא לא יודע. מצויד ברעיון הסופר מתחיל במחשבה על העולם בו הרעיון יכול להפוך לסיפור. הוא חושב על הדמויות שיקדמו את הרעיון ויציגו אותו לקהל. כדי לבנות את העולם בצורה טובה, כדי לפתח דמויות אמינות זקוק הסופר למחקר. לפעמים זה מחקר שטחי שנועד רק לתת צבע לעלילה ולפעמים המחקר דורש לא רק קריאה על העיר ונציה אלא גם נסיעה למקום כדי לחוות אותה מקרוב. בכל הזמן הזה הסופר כותב כל הזמן, אבל זו לא כתיבה יצריתית (לרוב). הוא כותב לעצמו רעיונות, מסמן לעצמו כיוונים, הוא כותב עובדות מעניינות שמעוררות בו השראה, הוא מתאר דמויות שהולכות ומתפתחות עבור הספר, הוא מצלם מקומות שנראים מעניינים. הוא יכול לעשות כל אחד מהדברים האלו או אף לא אחד מהם אבל מה שבטוח הוא שהיוצר צורב במוחו את כל מה שהוא לומד וכאשר הזמן מגיע הוא מוציא את הכל על הדף.

בעולם הכתיבה אין נכון או לא נכון. יש אפשרויות וזו הסיבה שכיף כל כך להיות חלק מהתהליך הזה.

מה מעורר בכם השראה? מה תהליך היצירה האישי שאתם עוברים?